בשלב כלשהו אתה מוצא את האדם היחיד, שחסרונו בקירבתך מותיר בך עצב פתוח ובמקום לומר לעצמך, איזו מתנה נדירה קיבלת ולחבקה בכל הכח, אתה עושה מה שאתה רגיל. אתה קופא.
כך עשיתי גם היום. אפשרתי לה ללכת, בפעם השניה מחיי. היא הפתיעה אותי. לא הייתי מוכן אליה. טוב, זה לא ממש מדוייק. היתה בי תחושת אזהרה מוקדמת, שדחקתי ממני והנה כמעט פנים מול פנים, הלב כמו התפוצץ והגוף רצה לגעת והיא נראתה לי מוכרת וזרה ורק אתמול ושלשום נזכרתי בה שוב ורציתי לקרוא בעיניה, שגם היא מתרגשת ומתגעגעת.
אני יודע, שאני נשמע מבולבל. אני ממש מרגיש כך וכל מחשבותי מתרכזות, באותם רגעים שמבטנו כמעט הצטלבו ואני, שתמיד ידעתי לקרוא בעיניה, כל כך רציתי לבדוק את עוצמת הרגש הכלואה בהם, אבל יכולתי לעשות עם זה כלום. לא יכולתי לחבק אותה אלי וללחוש לה אהבה, לא יכולתי להבטיח, כשאני יודע בוודאות שזה לעולם לא יקרה ולעזאזל רציתי. כל כך רציתי להרגיש את שפעת שיער התלתלים נוגע בלחי, את נשימתה, חום גופה ומגע עורה הרך. רק מלחשוב על הדברים הללו, אני מתגרה וכל העינוגים היו מולי ממש, במרחק נגיעה ושקר. שקר גדול וגס.
לאשתי, לשלושת ילדי ואפילו לנכדים שעדין אין לי ואני משתוקק לבחור בשקר הזה שוב ורוצה אותה לידי, בתוך המיטה שלי, בתוך חיי כרוכה בהם בלי נתק ושלא תעלם לי ככה בשנית.
אבל שתקתי וראיתי איך היא דוחפת לפניה, את עגלת תינוקה, מתאמצת לתמרן בה, דרך המעבר הצר שהשארתי על המדרכה. היא לא ראתה אותי, יושב דרוך ברכבי. אבל אני ראיתי אותה והנחתי לה להעלם במורד הרחוב.
מי שכותב שירה, מתעלס בה בכל מצב. גם כשאינו מתנה איתה אהבה.
